אינפורמציה – קללה או ברכה? / יהודית גרינבאום

כל מידע חדש, הנחשף באופן טבעי, הינו חשוב וחיוני להבנה עמוקה של המתרחש והעלאת השערות טיפוליות חדשות. אנחנו נוטים להתייחס כאינפורמציה לכל מידע שמתגלה בפנינו. לעיתים, תגובה "אינסטינקטיבית" למציאות המתרחשת מולי, כמטפל, אף היא מהווה מידע. מידע מסוג זה חשוב ביותר ונושא עמו פוטנציאל להבנת המצוקה, הקשיים והמלכודות שמטופלים חווים בחייהם.

ברם, הנטייה האנושית היא שמרנית מטבעה ונוטה להזדהות ולהתקרב למוכר, לידוע הסובייקטיבי, ובכך להרחיק את הזר והבלתי מוכר, גם מטפלים "חוטאים" בכך…

פעמים רבות ההתבוננות במערכת האנושית הנפרשת מולנו הינה דרך "המשקפיים האישיות" שלנו – דבר "המלכלך" ומטשטש את התמונה: המטפל מבליט את המוכר שלו שהופך לדמות, ומרחיק את הזר שהופך לרקע, כאשר התמונה האובייקטיבית שונה מהותית. כאשר המטפל מכניס "חומרים זרים" למערכת (עמדותיו הרגשיות והחוויות האישיות שעבר),  הוא עסוק יותר ב"לארגן" את המערכת עפ"י דרכו ופחות פנוי להבין את העמדות הרגשיות ומאווייהם של מטופליו.

כמטפלים המתבוננים על מערכת אנושית, כאשר מסננים את המידע הנקלט והופכים סלקטיביים לגביו, חלקים מהתמונה הופכים ל"בלתי נראים".

אם נסנן פחות מידע ונהיה יותר פתוחים לראות את כל מה שמתרחש בחדר הטיפולים – אט אט – התמונה המורכבת תתבהר, ונתחיל להבחין בין דמות ורקע בכל רגע נתון.

ברמה הפילוסופית, ההסתכלות על מידע בהקשריו האקולוגיים לטובת למידה והבנה של הפרט גוזרת גם פרקטיקה טיפולית.

ההבדל בין להביט בפרח בסביבתו הטבעית ובין לתלוש אותו (בכדי להביט בו וללמוד ממנו), שווה להתבוננות על מערכת אנושית בשלמותה, על כל חלקיה, לעומת הפרדתה ונטיעתה בתוך "שדה זר" של המתבונן (פרח שהופרד ונלקח למעבדה). בגישה המדעית מתארים את האובייקט (הפרח, המטופל), מדברים אודותיו, הולכים סביבו, מפרשים אותו, מנתחים ומפרקים אותו לגורמים.  מקיימים סינתזה של כל ההפשטות, דרך הגדרות אנליטיות, ואז מתייחסים אל התוצר, כאילו הוא האובייקט עצמו. השאלה היא – "האם האובייקט האמיתי נלכד ברשת?"  כמובן שלא!.

 

כאשר הורים פונים עם קושי של ילד בתוך משפחתו, לדוגמה קושי בוויסות, והמטפל מזמין רק את הילד (נושא הסימפטום), ללא התייחסות לדפוסים והיחסים בתוך המשפחה – ברגע שינותק הסימפטום מהאקולוגיה שלו היוצרת ומזינה אותו, הסימפטום יועצם. המטפל הופך לעיוור כלפי מקור הקושי ואף משמר אותו.

החלופה היא להתמקד בדינמיקה היוצרת את הסימפטום (מקור הקושי) ולא בסימפטום עצמו. הגדרת האובייקט (הפרח, המטופל), קשורה למקורות מחייתו וסביבתו. מטפל פנוי אמור להתבונן על כל מידע שמקשר בין הקושי לסביבתו. שכן,  בכל מערכת אנושית נצפית קיימת חוקיות, גם אם לכאורה היא נראית כאוטית.

 

כותבת:  יהודית גרינבאום, מנהלת מרכז בראשית

© כל הזכויות שמורות

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פתיחת שיחה
צריכים עזרה?
בראשית בריאה אישית
שלום
איך נוכל לעזור לך?