מטופלים שנימצאים זמן ממושך בטיפול ללא הטבה או צרכני טיפול שעוברים ממטפל למטפל הם אוכלוסיה מאתגרת במיוחד. המטופלים חשים ששום דבר לא עוזר והמטפלים מרגישים שהם אינם כשירים לסייע למערכת כל כך סובלת. זאת, למרות שבטיפול ניתנת תשומת לב והכרה בסבל, תיקוף חוויות קשות חלקן מוקדמות, ואמפטיה. למרות כל אלה אין שינוי במצב. וכך, היאוש שדבק במטופל, בזוג, ובמשפחה דבק גם במטפל. טרנספרנס וקאונטר טרנספרנס שמתקפים זה את זה. במקרים כאלה המטפל צריך להתבונן על המבנה המערכתי הנגלה לפניו ופחות להקשיב לתוכן.
מערכת תקועה היא מערכת שנעולה על אותו מצב. מה שהופך אותה למערכת "כרונית" שאיננה יכולה להישתנות. מערכת כרונית ( מערכת מחשבות אצל המטופל הפרטני) משתמשת בכל האמצעים שיש לה כדי לשמר מצב קיים דרך דפוסי אינטראקציה שחוזרים על עצמם, תסריטים ידועים מראש, ונבואות שמגשימות את עצמן. מערכות כרוניות הן מערכות שתמיד מעבדות מידע באותו אופן. כאלה הם בני זוג שמתלוננים על בן הזוג השני שאינו רואה אותם וכשבן הזוג עושה משהו הם יתלוננו שזה רק בגלל שהם ביקשו. כאלה הם הורים שקוראים את המחשבות של הילדים שלהם ותמיד יודעים מה הילד חושב " באמת". התלונה החוזרת היא בעצם מנגנון של היזון חוזר ששומר על מצב קיים גם אם המצב גורר סבל. במערכות "כרוניות" יש שימוש יתר בבולמי זעזועים שהגם שהם חשובים, יכולים לנעול את המערכת בפני שינוי. לאחרונה נתקלתי בכמה מערכות כרוניות ונזכרתי בחלוצי הראייה המערכתית הנבונים והאמיצים: היילי, מדנס קארל ויטיקאר מינושין וכמובן בייטסון שהשפעתם לצערי הרב הולכת ונחלשת. בשם ההכלה ההזנה התמיכה ותיקוף הסבל אובדת לנו המטפלים המערכתיים היכולת לראות סימפטומים, הקשרים, היררכיות הפוכות, ופרדוקסים! בעיקר פרדוקסים.
מערכת כרונית משדרת למטפל פרדוקס: "תעזור לי אבל בגלל שאתה מטפל כמו שאר המטפלים לא תוכל לעזור לי". כמטפלים עלינו לזהות פרדוקסים כמו :" אני צריך כלים לעזרה אבל לא השתמשתי בכלים שניתנו לי". המטפל הנאיבי מקשיב למסר הגלוי: " אני זקוק לעזרה" ומתעלם מהחלק השני " אני לא נעזר בעזרה שמוגשת לי" כלומר הבעייה של המערכת אינה היעדר כלים אלא הקושי להישתנות.
כאשר המטפל מזהה את הפרדוקס הוא יכול לעבוד איתו בצורה יצירתית לטובת שינוי שחייב להגיע דרך זעזוע, אין ברירה אחרת. המטפל יכול לומר למערכת שלפניו: "אתם באמת זקוקים לעזרה ולכלים אבל זה יוציא אתכם משיווי משקל וזה הרבה יותר מסוכן לכם. אתם צריכים לשכנע אותי(!) מדוע אתם זקוקים לעזרה שבעצם מסכנת אתכם"? המטפל שם את עצמו במרכז כמי שקולט את המסרים הפרדוקסליים וממשיג אותם. המטפל המערכתי הוא אקטיבי: מפרק את המבנה הקיים בעזרת התבוננויות פרובוקטיביות רק כדי לעזור למערכת לבנות מבנה חדש בריא יותר. במקום לשאול: "מה גורם לך.כם להאמין שהטיפול יצליח? לשאול :" תלמדו אותי בבקשה מה אתם עושים כדי להישאר באותה עמדה"?
במצבים כרוניים המטפל המערכתי מושך אש, מסתכן בלהיות לא פופולארי ולא נחמד אבל מה שהוא עושה זה לא לשתף פעולה עם מערכת תקועה.
תגובה אחת
תודה מיכל, מעניין ונותן עוד זווית ראיה.